<h1>סמ"ק מצוריך סימן ר"י</h1>
<h2>דף סז.</h2>
שלא לאכול שרץ המים שנאמר (ויקרא י"א) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ, משמע אפילו מן המים. ואפילו לא הותרו בו משום דג טמא לוקה. ותולעים שבפירות היכא שהתליעו בתלוש מותרין אפילו הולכין ובאין בתוך הפרי אבל אם התליעו במחובר שמואל אוסר ופסקינן כוותיהא), ואותן קושונ"ש שבאין בפולין ובפינ"ש פשיטא שבאין בתלוש, ואחרי שיצאו ופירשו מן הפולין שוב לא יחזרו לתוכו, וטוב לשים אותן במים חמין כדי שלא ישרצו בדופני הקדירהב). א) והתולע שבתפוח אסור וכשנתבשלה אין לך תפוח שאין לה ס' מן התולע' שלו ואם פירש תולעת ומתה מיד או פירשה מקצתה ומתה או יצאתה לאויר העולם או יצא מגרעין לגרעין מתמרה לתמרה או אגב תמרה תיקו וכל תיקו לחומרא, עכ"ל תוס' (חולין דף ס"ז ד"ה דיקא). ב) [מיהו רבינו יחיאל היה אוסר אותן קושונ"ץ והיה אומר שהיו באין בהן בעין במחובר, וגם התוס' משנ"ץ סוברות כך אלא שהתירו אותן משום שאינן רוחשות בתוך הקטנית לפי שהן מהודקות בתוכן ולא דמי לקישות שהתליע באביה דאסור' דהתם רוחש התולע ומהלך בתוך הקישות לפי שתוכה חלול, כך פי' בתוספות משנ"ץ. ומיהו רבי יחיאל בר יוסף היה תופס שרץ בחיות בעלמא אפילו בלא ריחוש והילוך, וכן נראה שבאין במחובר שהרי באותן פיוו"ש נמצא בהן תולעים קטנים בעודן לחין בתלוש סמוך ללקיטה ונראה דאותן תולעים גדולים ונעשין קושונ"ץ, וכל המחמיר תבא עליו ברכה. [שרביטי קושנ"א של פולין שנתבשלו או פיי"ש שנתבשלו ונמצא תולע באחד מהן השרביטי שנמצא בו התולע זורק לחוץ והשאר יש אוסרין אפילו על ידי ס' של היתר שיש במחבת, וכן דגים קטנים שנתבשלו ונמצא אחד מהן טמא לפי כשמערה המים חמין פעמים בתוך העירוי עם מעט מים ישנו לדג טמא עם כ' דגים או ל' ונאסרו וחוזרין ונוגעין המים לכל שאר הדגים, ואומר רבינו ברוך שהם מותרים מפני שאותן הכ' או הל' בטלין ברוב תערובתן כי אין שייך לומר ברי' לא בטלה אלא בברי' שאסורה מחמת עצמה ולא מחמת בליעה איסור אחר, ועוד היה אומר רבינו שמשון נ"ע טעם אחר להתיר שיש לנו לומר דאסורא ברובא איתא אין לתלות שבסוף העירוי עם מעט מים נשאר שם הדג טמא. עכ"ל ס"ג (סי' קל"ב). ואותו דג טמא שנמצא בקערה אפילו אין בהן ס' מן הדג זורק הדג טמא והשאר שבקערה מותר, רק אם יהיה ס' בקדירה שנתבשלו שם ועירן כל מה שבמחבת בפעם אחת. הגה"ה, ומיהו נראה להתיר אף כי לא עירו הכל בבת אחת כיון שהיה ס' בין הכל אף על פי שפעמים שנשאר במחבת עם שניה מעט דגים טהורים והדג טמא ביניהם ואין בטהורים ס' ונאסרו אותו דגים שנשארו במחבת מכל מקום כיון שחוזרין [ומערין] אותן שנשארו במחבת הדגים שעירו בראשונה ונתערבו בהן הראשונים רבים על השניים הרי שניים שנאסרו בטלין ברוב ואף על גב דברי' לא בטלה הני מילי כשנאסרו מחמת עצמן אבל הני שנאסרו מחמת בליעת הדג טמא לא (חיישינן) [חשבינן] ברי', וכן פי' רבינו ברוך ז"ל, עכ"ל תשב"ץ (סי' שנ"א ועיין בהג"ה שם)]. תולעים הנמצאים בכבד או בחתיכת בשר שבאו מחיי הבהמה אסורים וכן קוקני אסירי, ופר"ת שהם תולעים שבדג שבאו מחיי הדג, אמנם אם לאחר המיתה באו תולעים בחתיכת בשר מחמת סרחון או בחתיכת בשר דג או בגבינה אז אפילו התולעים מותרים ואין לחוש שפירשו חיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותן נפלו כשהדיחו הבשר, וכן הוא הדין שאותן יבחושין שהן זבובים קטנים הנמצאים בשכר וביין שהן מותרים במה דברים אמורים כשלא פירשו ממקום ברייתו אבל אם פירשו אף על פי שחזר לתוך הכלי או תוך הבור אסור, רב הונא אסר לסנן שכר על קסמין בלילה שמא לא יראה היבחושין אם יפרשו על המסננת ואחר כך יפלו לתוך הכלי ולא ירגיש. כל היוצא מן הנקרא טמא טמא ומן הטהור טהור, הלכך פרה שילדה כמו סוס או חמור מותר וסוסה שילדה כמו פרה אסורה, אבל דג טהור שבלע דג טמא אסור (ודג טהור הנמצא במעי דג טמא אסור) ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר כדאמר רב אשי שאין דגים משריצים אלא במינם ודאי בלעו. דבש [דבורים] אף על פי שיוצא מן הטמא מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותן מעשבין בתוך פיהן ומקיאין אותן בבורות, אבל דבש צרעין ר"י פוסק שהוא אסור מפני שיש לו שם לווי. דבש דבורים אף על פי שגופן השרצים של דבורים שהם מעורבין בדבש וכשמפרישין הדבש מהן מחממין אותו ומרתיחין אין לחוש דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, ועוד שהדבורים הן כנבילה סרוחה מעיקרא שמותרת אליבא דמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. טהורה שילדה או שנמצא בה ברי' שיש לה שני גבין ושני שדראות אסורה באכילה, עכ"ל ס"ג (שם). מעשה באשה אחת שבשלה ראש של איל והיתה מגיסה את הקדירה בכף ומוציא אופי' למעלה והעלתה תולע גדול בכף ועב כחצי אצבע קטנה ושאלה והתירו לה מה שבקדירה אבל מה שעל הכף נסתפקנו דמאי אמרת דמשמע דכל זמן דבקדירה מתבטל טעם התולע בס' וכשנתחלקה מן הקדירה ופסקה ממנה הוי כלי שני ולא בלעו דילמא כיון שתחבה הכף בקדירה העלתה התולע עמו בכף והוי כלי ראשון, דלא גרע מאילפס והקדירה שהעבירן מרותחין דפרק כירה (שבת דף מ"ב), שוב למחרתו תחבו אותו כף בקדירה ולא נודע אם שהיתה מעת לעת או לא ולא היה בה ס' להתירו והתרנו אף על פי שהכף נבלע מטעם ספק ספיקא עכ"ל התשובה מלשון הרב רבינו שמשון זצ"ל].
